פדיון הבן

פדיון הבן הוא טקס אשר חוגגים לבן הבכור בהגיעו בהיותו בן שלושים ואחד יום, על-ידי תשלום חמישה מטבעות כסף טהור לאדם שהוא כהן. מקור טקס הפדיון בפסוקי המקרא:

גיל הפדיון קשור בתפיסת התינוק כמי כשנשקפת סכנה לחייו עד שחולפים עליו שלושים הימים הראשונים והוא ככל אדם.

טקס הפדיון לא נעשה בכל הילדים, והוא טקס נדיר למדי, גם בציבור שומר מסורת. הטקס לא יתבצע במקרים הבאים:

• רק בנים נפדים בטקס הפדיון. בנות אין צורך לפדות.
• רק בכורים נפדים (גם אב שבכורתו היא בת ולאחר מכן נולד לו בן – לא יפדה אותו, משום שהוא אינו 'פטר רחם' = ראשון ברחם).
• אם היו לאם הריונות קודמים שהסתיימו בהפלה או בלידת מת -לא עורכים לבן שיהיה אחריהם טקס פדיון, שכן הבכור החי אינו 'פטר רחם'. הפלה שמתרחשת בשבועות הראשונים של ההיריון אינה נחשבת לצורך זה. רק אם אירעה לאחר 40 ימי הריון, לא ייערך בדרך כלל פדיון (יש הנוהגים לספור שלושה חודשים ולא 40 יום, ולקיים את הטקס ללא ברכה).
• רק מי שנולד בלידה רגילה נפדה. ילד שנולד בניתוח קיסרי אין פודים, משום שאינו 'פטר רחם', שהרי הוצא מן הבטן ולא מן הרחם.
• ילד שהוא בכור לאימו ולא לאביו -כן ייפדה, אך להיפך -לא. הקובע הוא מצב האם.
• בן לאם יהודייה ואב שאינו יהודי -כן ייפדה, אך להיפך -לא. גם כאן קובע מצב האם.
• בנים בכורים במשפחת כהנים או לוויים אינם נפדים (גם אם אבי התינוק כהן/לוי וגם אם אימו בת למשפחה כזו).

מהלך טקס הפידיון

טקס הפדיון משולב למעשה בסעודה החגיגית שמתלווית אליו. בקהילות ספרד נערך קודם כל טקס הפדיון ולאחר מכן הסעודה. בקהילות אשכנז נהוג כי תחילת האירוע היא בבציעת לחם או חלה ואכילתם. כלומר, על פי המסורת – תחילה ייטלו האורחים את ידיהם במים, לאחר מכן יבצעו את הלחם, יברכו עליו 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ', ויאכלו מעט מן הפת (נהוג לתת לכוהן ממנו ייפדה הילד את הכבוד לבצוע ולברך). רק אז יתחיל טקס הפדיון עצמו. (יש הנוהגים כי האב אומר תפילה מיוחדת לפני הפדיון. תפילה זו ניתן למצוא בחלק מן הסידורים).

הפדיון הוא כמובן אותו פדיון אצל כל עם ישראל. עם זאת, ישנם חילופי נוסח מעטים בין העדות השונות. להלן שני הנוסחים העיקריים (עדות שונות עשויות להוסיף קטעי תפילה ופיוטים ייחודיים נוספים).

לטקס פדיון הבן בנוסח עדות המזרח לחצו כאן
לטקס פדיון הבן בנוסח אשכנז וספרד אחיד לחצו כאן

פיוטים נוספים

ברבות מקהילות ישראל התחברו פיוטים מיוחדים לכבוד שמחות ואירועים שונים. פיוט זה נתחבר על ידי המשורר דוד בן חסין (ששמו מופיע באותיות הראשונות של כל שורה), והוא נוהג בעיקר בקהילות יוצאי מרוקו, לאחר סעודת פדיון הבן, ולפני ברכת המזון;